מקור

מקורות- פרק י”ב

אכילה

ויאמר ה’ אל משה קח צנצנת אחת ותן שמה מלא העומר מן והנח אותו למשמרת לדורותיכם למען יראו את

הלחם וגו’ והיא תימה למה צוה השם יתברך שיראו את הלחם ומה לו בזה אם יראו דורות הבאים את זה או

לא. אמנם הן אמת נודע מה שאמר הכתוב ממרחק תביא לחמה והוא ענין כי השכינה כביכול מצמצמת את

עצמה ליתן מזונותיהם של ישראל על ידי איזה סיבה מהסיבות והשכינה כביכול מתלבשת בתוך אותה הסיבה

לזון ולפרנס כל אחד ואחד מישראל לפי מזונו וטבעו וזהו מזוני לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא

מילתא והוא מזל אל”ף עילאה שהכינה מתלבשת בו לזון כל אחד ואחד מישראל:

וזהו אל תלחם את לחם רע עין (משלי כ”ג, ו’) כי באמת הלחם יורד מן השמים ממקום קדוש כאמור על ידי

התלבשות השכינה בסבה מן הסבות והנה אמרו רז”ל שעת אכילה שעת מלחמה שצריך להלחם עם היצר הרע

בשעת אכילה וכמו שאמרו רז”ל סעודה שהנאתך ממנה משוך ידיך ממנה והנה כשבא המזון לאדם מהשם

יתברך בעצמו על ידי איזה סבה שיזדמן לו שירויח בה מזוני או אפילו על ידי בני אדם אם הם טובי עין

ונותנים לו לחם לאכול אז הוא יכול לעשות כן להלחם בשעת מלחמה שהוא שעת האכילה משאל כן כשהוא

אוכל אצל בני אדם שהם רע עין אז לא תוכל להלחם את הלחם רצה לומר להלחם נגד היצר הרע בשעת

אכילה כיון שהנותן הוא רע עין ובא לו הלחם שהוא אוכל מסטרא דרע עין שהוא סיטרא דיצר הרע ואז לא

תוכל להלחם עם היצר הרע כיון שזה המאכל מסיטרא דיליה ולכן כל אחד ישים עיניו ולבו שלא ליהנות משל

אחרים אם הם רע עין כי אין השכינה מלבשת שם באותו מאכל ואז לא תוכל להלחם בשעת אכילה משאל כן

אם ישים מגמתו נגד השם יתברך כל מה שיתן לו השם יתברך יקבל בסבר פנים יפות ולא יסמוך על קבלת

דבר קצוב מהאנשים המתנדברים לו די ספוקו כי מתת אלהים הוא שם השכינה שורה והשכינה מתלבשת

באותו מזון היורד לאדם ועל השכינה נאמר ממרחק תביא לחמה שהוא על ידי מזל א’ עילאה כאמור.

וזהו קח צנצנת אחת פירוש כי באמת למה נקרא שמו מן כי לא ידעו מה הוא שהוא רוחניות עליון יורד מן

השמים וגם עתה היום הזה יורד מן השמים לכל אחד ואחד מזונו כאמור על ידי התלבשות השכינה באיזה

סיבה מן הסיבות רק שבדור המדבר ירד מן השמים בלי שום התלבשות באיזה סיבה ועתה נתלבש לפי הסיבה

וזהו קח צנצנת אחת רצה לומר כלי ותן שמה מלא העומר מן שיתלבש בתוכו בחינת מן שהוא לחם מן השמים

שיתלבש בכלי על ידי סיבה מן הסיבות וזהו למען יראו את הלחם אשר האכלתי אתכם במדבר שידעו שהייתי

נותן במדבר בלי שום התלבשות והתכסות באיזה סיבה לכן גם עתה שנתלבש ונתכסה באיזה סיבה מן הסיבות

ידעו ויבינו כי זהו הלחם בעצמו שיורד מן השמים והבן:

להבין כל הנ”ל דנודע כל עבודתינו וכוונת כל עשיית המצות הוא שנבוא למדריגת ובו תדבק שהוא לדבק את

עצמו עם החלק אלהי השוכן בתוכו לשורש הכל על ידי עסק התורה ועשיית המצות שע”ש כך נקראים מצות

לשון דביקות שבאמצעותן נזכה לדבק החלק אלהי והחיות השופע בתוכינו אל הכל שורש הכל למעלה והנה

עבור שיש ניצוצות הקדושים ונשמות נפולין שאין להם כח לעלות בעצמן למעלה על ידי שהם מפסקים

ומגושמין מאוד וע”כ צריך העובד לקשר א”ע עם כל המדריגות ולהביאן למעלה לשורש הקדושה העליונה:

והנה נודע שהאכילה נקרא קרבן כמ”ש שהשולחן של אדם הוא במקום מזבח וכמ”ש משחרב בית המקדש

שלחנו של אדם מכפר עליו והנה מצינו גם כן שהתענית נקרא קרבן ע”ש שמקריב חלבו ודמו כנודע ולהבין זה

איך אפשר ששני הפכים בנושא א’ יחשבו דבר א’ אך הוא כאמור למעלה כי באמת יש בחינה דביקות בשורש

הכל מתתא שהוא לקרב כל המדריגות תחתונים וניצוצות הקדושים מדברים נפולים ולקשרם בבורא יתברך

ועל ידי זה דבוק בבורא יתברך הוא עם אותן המדריגות הנפולין שהוא סוד האכילה שנחשב כקרבן על ידי

שמקרב כל הניצוצות והחיות העליון המלובש במאכל ההוא שהוא הטעם שטועם במאכל ההוא שהטעם הוא

רוחני ולא ממשיי שהוא החיות הקודש העליון המלובש תוך המאכל הגשמי ההוא ובאכלו ממנו נשאר החיות

בתוך האדם וניתוסף ונקשר בחיות ההוא שהוא החלק אלהי השוכן בתוכו ואם אותו הכח והחיות הניתוסף בו

עובד את ה’ ומדבר דבורים בדביקות ועושה מצות בדביקות וכל זה על ידי הכח וחיות מן המאכל שניתוסף בו

ועל ידי שעולה ונדבק בבורא יתברך עם זה הכח יש עלייה לניצוץ הק’ ההוא שהיא מלובש בגשמיות המאכל

והחצוניות נדחה לחוץ אחר שנפרד ממנו החיות ויופיו שהיה מתחילה יפה ומהודר מחמת החיות ומעתה בהעדר

החיות ממנו נשאר דבר מת ומוסרח.

והנה בעת אכילתו אם נותן אל לו לראות על הפנימיות שיהא כל כוונתו לשם שמים לקיים (משלי ג’, ו’) בכל

דרכיך דעהו שהוא סוד הדעת לידע שאין שום דבר נפרד מעבודתו יתברך ואדרבה על ידי זה נעשה דבוק בו

יתברך כמבואר למעלה אזי נחשב האכילה ההוא קרבן לה’ שמקרב חלקי הקדושה מתתא לעילא לשרשם

ומוסיף גם כן דביקות יתירה לחלק אלהי שבו והוא דבר שיש להבורא ב”ה שעשועים גדולים מזה שהמדריגות

תחתונים מתקרבים אליו שזהו עיכוב ביאת משיחנו כנודע עד שיוגבהו כל הניצוצות למעלה:

וסוד התענית הוא התקרבות החלק אלהי בשרשו מעילא לתתא כי מתתא לעילא אין בו על ידי שאינו אוכל

ביום התענית ועל ידי שיש לו אז לב נשבר ונכנע לו יתברך אזי מתעורר אליו שורש הקדושה העליונה לקרבו

אליו יתברך והנה לא כל האדם זוכה לזה להיות במדריגה זו להיות אכילתו נחשב קרבן שידבק את עצמו עם

חיות המאכל והוא על ידי שאין לו דעת כאמור כי אינו אוכל רק למלאות מאותו ונשאר עם חיותו ועם חיות

שניתוסף בו מן המאכל למטה היפך הצדיקים שעליהם נאמר (שם י”ג, כ”ה) צדיק אוכל לשובע נפשו נפשו

דייקא שהוא תוספת הקדושה בו בנפשו על ידי האכילה שעל ידי דבוק בו יתברך אלא שהן במדריגה התחתונה

בלי דעת שבלא דעת נפש לא טוב ואינו מוסיף שום קדושה בנפשו על ידי המאכל ואפשר וקרוב לודאי

שמרחיקו מן הבורא ב”ה.

ומפני שהשם יתברך חפץ חסד וחושב מחשבות לבלתי ידע ממנו נידח שיהיה עלייה בצד מה לכל האכילות

החיצונית של כל ישראל ע”כ קבע יום א’ בשנה והוא ערב יום הכיפורים שמצוה לאכול ולשתות בו אפילו

כשאוכל בבחי’ חיצונית שהוא למלאות תאותו בערב יוה”כ נחשב לו גם כן למצוה וכאלו התענה וכו’ ועל ידי

זה שיש פעם א’ מצוה באכילה חיצונית ההיא על ידי זה עלייה לכל אכילות חיצוניות לכל השנה מאחר שגם

בבחי’ זו יש פעם א’ קירוב לקדושה על ידי הכח של מצוה שעושה בערב יוה”כ אפילו בחיצוניות המאכל יש

קירוב לכל הבחינה ההוא מכל השנה:

ואח”ז הוא יה”כ שהוא סוד התענית פעם א’ בשנה כי מן התורה אין תענית קבוע יותר בשנה כי אם יה”כ

כמבואר אצלנו במקום אחר כי ביה”כ הוא התעוררות והופעת התשובה עילאה על כל ישראל אפילו אותן שאין

להן כח להתעורר תשובה בתוכן מצד עצמן בלא אתערותא דלעילא על ידי שהן במדריגה תחתונה מאוד שלא

נשאר שום טוב להעירן לתשובה זה תשובה עילאה מצמצמת א”ע אליו שיתעורר ויקרב חלקו אל הבורא ב”ה

כי הוא יתברך חושב מחשבות לבלתי ידח ממנו נידח והוא סוד הקרבן מעילא לתתא שמתקרב על ידי הקירוב

של התשובה מעילא לתתא ולכך הוא סוד התענית ביה”כ ע”ש שבחי’ התענית הוא קרבן מעילא לתתא כנ”ל

שהקירוב מתתא לעילא אין בו שיקרב א”ע עם החיות של מדריגות תחתונות של המאכל שאוכל ולפי שצריך

ביה”כ להתצמצם התשובה עילאה לקרב כל ישראל מעילא לתתא לכך נצטוה להתענות אותו היום דוקא

שיהיה כל בחי’ התקרבות יום זה מעילא לתתא ולא על ידי מאכל להורות על כוונה זו בכדי שיתעורר התשובה

עילאה מעילא לתתא כנ”ל והבן זה.

ובחי’ תיקון התקרבות מתתא לעילא כבר נתקן מיום אתמול בעי”כ שאם לא היה נתקן מקודם בחי’ התקרבות

מתתא לעילא לא היה אפשר להיות קירוב מעילא לתתא כנודע ועי”כ שנתקן מקודם בעי”כ נשפע ומאירה

התשובה עילאה מעילא לתתא ונתאחדו התקרבות חלקי הקרבן העולה מתתא לעילא מאכילות עי”כ תיקון כל

אכילות חיצוניות של כל השנה נתאחדו עם התקרבות הקדושה היורד מעילא לתתא ביה”כ מבחי’ התענית

ונעשין אחדות א’ כל חלקי הקדושה שעושין מתתא והיורדין מלמעלה ועל ידי זה נתקדשו ישראל ונתקרבו

לבוראן וע”כ הוא יה”כ שמכפר עונותיהם על ידי שהתקרבו כל חלקי הקדושה שהן סוד נשמות ישראל מן

החיצוניות ולכך נחשב כאלו התענה ט’ וי’ כי באמת נתאחדו ב’ הבחי’ ונעשו אחדות א’ וגם שבלתי אכילת

עיה”כ שלא היה תיקון עליית הקדושה מתתא לעילא לא היה אפשר להיות אח”ז הקירוב מעילא מן תשובה

עילאה בי”כ וע”כ הוא גורס שהוא בחי’ התענית שהוא השתלשלות הקדושה מעילא.

(מאור עיניים – אמור)

להבין הענין דנודע כי כל העולם ומלואו (תהלים ל”ג, ו’) בדבר ה’ שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם כי על ידי

הדבור נתהוו כל המציאות דבר קטן וגדול והוא המקיימם ומחיה אותם כמ”ש (נחמיה ט’, ו’) ואתה מחיה את

כולם ולולא החיות שבתוך הדבר היה נעדר מן המציאות אלא שהן מדברים שנפלו בשבירה בזה העולם השפל

כנודע מחטא אדם הראשון וגם בדורות שאחריו שכמה וכמה ניצוצי נשמות הנפולין מלובשין בדברים מזה

העולם במיני מאכל ומשתה וכיוצא בהן ממיני העולם שאין לך דבר מזה העולם שאין בו ניצוץ הקדוש שנאצל

מדבורו של הקב”ה המחיה אותו הדבר והוא הטעם שבדבר ההוא המתוק לחיך כמ”ש (תהלים ל”ד, ט’) טעמו

וראו כי טוב ה’ ר”ל מה שאתם טועמין ורואין כי טוב הוא ה’ שהוא ניצוץ הקדוש שבדבר ההוא המלובש בו

כמו שנראה לעין כי לאחר שאכל האדם המאכל ונשאר החיות בקרבו שהפסולת נדחה לחוץ מבלי חיות והוא

דבר נפסד וגרוע כי עיקר המזון שהאדם ניזון ממנו ומוסיף לו כח הוא הניצוץ הקדוש שבמאכל ההוא שהוא

הטעם הטוב שהאדם טועם במאכל ובמשקה ההוא ולכן בשעה שאוכל האדם המאכל נתייחד הניצוץ ההוא אל

חיותו של האדם ההוא האוכלו וניתוסף בו כח.

וכשמאמין אמונה שלימה גמורה שזה מזון רוחני שהוא אלהותו יתברך המלובש שם ונותן דעתו ולבו על

פנימיות ומדבק את עצמו עם כל חיותו ומוחו ועם זה הכח והחיות שניתוסף בו על ידי הניצוץ הקדוש שבא

בקרבו לשורש הכל שממנו נאצלו כל החיות אזי מביא גם כן הניצוץ הקדוש שהיה עד עכשיו בשבירה ובגלות

אליו יתברך שהוא מתענג מאוד מזה כנודע כי זה כל עיקר עבודתינו לקרב כל הניצוצות הקדושות מן קליפיות

שהן בשבירה אל מקום הקדושה שיהא עליית הקדושה מן השבירה ובפרט שכל עבודתו ותורתו שמדבר

דברים מחמת זה הכח והחיות שקיבל מטעם המאכל שהוא הניצוץ הקדוש כאמור וכשמייחד דבורו אל דבור

הקדוש יש עלייה גם לאותו הניצוץ שהוא גם כן דבר ה’ כאמור לעיל שהן הכל אותיות נפולין כנודע.

על כן צריך כל עובד ה’ לראות על פנימיות הדבר האמור שיהא כל מעשיו לשם שמים באכילה ושתיה גם כן

להעלות ניצוצי הקדושה מן השבירה שהוא בחי’ שביה וגלות אל הקדושה מן השבירה שהוא בחי’ שביה וגלות

אל הקדושה עליונה על ידי הברכות שמברך וממליך את הבורא יתברך שמו על הדבר ההוא וגם אחר זה

שעובד ה’ בכח ההוא כאמור ומדבר דיבורים על ידי זה בכחותיו שמכניס בהדיבורים ומדבק את עצמו

להדיבורים העליון יש עלייה להאותיות הנפולין שהן ניצוצות הקדושים הנ”ל.

וכן כל הדברים שבזה העולם כגון משא ומתן וריוח השכר הכל הוא התענוג שבא לו מזה הן הן ניצוצות שלו

ששייכים לו שמלבושין בזה הדבר שנזדמן ששייכין לו כמבואר אצלנו במקום אחד מזה כמאמרינו ע”פ מ”ש

במקומך יושיבוך ומשלך יתנו לך כי אין אדם נוגע במוכן לחבירו כי הניצוצות השייכים לשורש נשמתו אי

אפשר להיות להן עלייה כי אם על ידיד זה האדם שהן שייכין לשורש נשמתו שהן בחי’ נפשו ממש וזהו הטעם

שצריך כל אחד ליסע זה למקום פלוני וזה למקום פלוני כי הנהגת הבורא יתברך שמו שהוא יודע כי חלקי

ניצוצות השייכים לנפשו הן שם מלובשים במאכל או באיזה משא ומתן ומסבב הבורא ב”ה סיבות בכדי שילך

האדם הלז שם על ידי שנותן לו בלבו חשק ומלביש לו הסיבה בדבר מה שיצטרך ליסע לשם ועיקר הכוונה

שיאכל שם וישתה או משא ומתן ועל ידי זה יעלה הניצוצות ההם כמבואר אצלנו זה הענין באריכות במקום

אחר.

ועל כן צריך כל אחד לשום עיניו ולבו לראות על זה שהוא סוד בכל דרכיך דעהו כמ”ש אצלנו במקום אחר

וכשיתן דעתו לזה ידע איך הבורא ב”ה מחיה אותו באלהותו ממש כאמור כמ”ש (דברים ח’, ג’) כי לא על

הלחם לבדו וגו’ כי על כל מוצא פי ה’ וגו’ שהוא בחינת הדבור המלובש בדבר ההוא ובלחם ההוא שנודע כי כל

מזונות נקרא על שם לחם כמ”ש (דניאל ה’, א’) עבד לחם רב ואם כן מי שמצער נפשו ומסגף את עצמו לבלתי

להנות מן העולם נקרא חוטא כמו שיש דעה בש”ס היושב בתענית נקרא חוטא כי הוא גם כן עבודת ה’ כמו

תורה ותפלה ותפילין וכל המצות כי באורייתא ברא קב”ה עלמא ובאורייתא מתנהג עלמא ובכל דבר יש תורה

כנודע וכל מאמין צריך להאמין שאין שום דבר שיהא חוץ לעבודתו יתברך רק שהוא על פי התורה אשר

התורה התירה לאכול ולשתות רק שיעשה לשם פועלן ולא להנאת עצמו רק על דרך האמור נקרא הכל עבודה

חמה ולכן נקרא חוטא שמחסר עליית הקדושה לשרשה המלובש במיני המזונות ההם שהוא מונע את עצמו

מהם.

אף שאין לו דעת שלם לזה בשלימות הגמור מכל מקום הוא עושה פעולה מזה כמאמר הבעש”ט נבג”מ כי

אפילו עכו”ם שאכל מין מאכל שמלובש בו ניצוץ הקודש ובכח האכילה ההיא עשה שירות לישראל נעשה

עלייה בצד מה להניצוץ ההוא אף שאינו כל כך כמו בישראל שאכלו בא וראה עד היכן הדברים מגיעים כי

באמת מי שאין לו דעת בזה הלא גם תורתו ותפלתו של זה הן גם כן כך שאיננו בשלימות גמור ואף על פי כן

הוא לומד ומתפלל כי מכל מקום הן נקרא תורה ותפלה לפי ערך דעתו ומכל מקום נקרא עבודה כמו כן

באכילה ושתיה ההכרחי הוא גם כן עבודה כי אפילו ע”פ פשוט הוא מברך כמה ברכות וממליך הבורא ב”ה על

המאכלים הוא גם כן עבודה רק שצריך לילך ממדריגה למדריגה כמו שצריך לילך בתפלה ממדריגה למדריגה

לילך בשכל יותר מזמן לזמן.

כללו של דבר שהן רק דבר אחד כי הוא הכל עבודת ה’ רק שבעת שאין אכילתו בעבודה חמה כך באותו העת

אין תורתו ותפלתו עבודה חמה ומכל מקום לעבודה נחשבין לפי העת ההוא באופן שילך במדריגה יתירה ודעת

יתרון וירגיל שיעשה נחת רוח לבורא יתברך בכל הדברים שהן צמצום אלהותו יתברך והבן. כי מ”ש בגמרא

היושב בתענית נקרא קדוש הוא גם כן אמת ששני הדיעות הן אמת כי גודל מדריגת התענית באמת בשלימות

הגמור הצריך לזה הוא מדריגה גדולה מאוד ויחוד הגדול והגמור כנודע שהוא יחוד ת”ת ומלכות שהן אותיות

תעני”ת שהוא ת”ת ענ”י שכן נקרא מדת המלכות כנודע דלית לה מגרמה כלום מכל מקום מפני שצריך מוחין

גדולים לזה לאו כל מוחא סביל דא שיהא יחוד הגמור על ידי בהתפשטות הדבר מחיצוניות ע”כ טוב לו שיתן

דעתו לקיים בכל דרכך דעהו שהוא יותר נקל לו והבן וזהו וכי באיזה נפש חטא אלא זה פי’ נפש זה שציער

עצמו מן היין והחסיר ומנע הנפש המלבוש ביין ההוא מבלי שיוקרב אל הקדושה ונשאר חולין כביכו”ל:

וזהו איש כי ידור נדר לה’ וגו’ לאסור איסר על נפשו שאוסר על ידי זה על נפשו לבלי קרבה אל הקדושה כנ”ל

דהיינו הנפש המלבוש בדבר ההוא ששייך לחלק נפשו שהיה יכול לקשרו ולקרבו למעלה ועתה אסרו מבלי

שיקורב לכך אמרה תורה לא יחל דברו שהוא מוצא פי ה’ הניצוץ המלבוש שם לא ישאירנו חולין אך ככל

היוצא מפיו של הבורא יתברך שהוא דבר גבוה ובכל כוונת הבורא ב”ה בהניצוץ הזה שהלבישו שם במאכל

ובמשקה ההיא יעשה ויתקן: לכך אמרו רז”ל כל הנודר כאלו בנה במה וכל המקיימו כאלו הקריב עליו קרבן

בשעת איסור הבמות כי באמת זה שמעלה הניצוצות על ידי אכילתו נקרא קרבן שמקרב ומייחד ניצוץ הקדוש

לשרשו כמ”ש שולחנו של אדם מכפר עליו כי באמת אין לך קרבן גדול מזה שהוא יחוד גמור ולכך נקרא

שולחן מלשון שליחות שהניצוצות ההם השייכים לנפשו נשלחין אליו שיעלה אותן במאכלים הבאים לידו על

השולחן שאוכל עליו ולכך נקרא שולחן אשר לפני ה’ שמקרבו לפני ה’ כאמור מה שאין כן הנודר שאינו

מקריב הקרבן לפני ה’ אף שהוא מכוין לשם שמים מכל מקום הוי כאלו הקריב לה’ בבמה ולא לפני ה’ והבן:

ברוך ה’ לעולם אמן ואמן:

(מאור עיניים – מטות)