מקור

מקורות- פרק ג’/4- טלפון (תל פה) סוד התפילה

דיבור

ואמרו רז”ל גדולה לשון הרע כנגד עבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים וצריך לדקדק מה ענין עבודה זרה

ללשון הרע אבל הענין דכתיב (תהלים ע”ג, ו’) בדבר ה’ שמים נעשו שכל העולמות וכל הברואים נבראו

בדיבור בכ”ב אותיות התורה שהוא נקרא מלכות שמים כי כשהמלך אינו מדבר אין יודעים לעשות רצונו

וכשמדבר נתגלה רצונו והוא מלכות שמים ומלכותו בכל משלה ואיתא בס”י קבען בפה שהשם יתברך קבע

הכ”ב אותיות עולם הדבור מלכות שמים מדת אדנות אדני שפתי תפתת קבע בפה של אדם:

והנה השם יתברך אינו מדבר לשון הרע על ישראל כמו שהאב אינו מדבר על בנו נמצא כשהאדם מדבר לשון

הרע מראה בעצמו שהוא מכחיש שדבורו הוא מלכות שמים מדת אדנ”י ולכן הוא כעובד עבודה זרה וזהו

מאמר דוד המלך ע”ה (תהלים י”ב, ה’) אשר אמרו ללשונינו נגביר ר”ל שאומרים הרשעים נגביר לשונינו

לדבר כי שפתינו אתנו מי אדון לנו ר”ל שהם מכחישים שהאדנות הוא בפיהם אבל צריך להאמין שדבורו הוא

מלכות שמים וזהו מאמרם ז”ל ומי מושל בי צדיק ר”ל שהצדיק מושל עמי עם הדבור שלי שהוא מלכות שמים

המושלים בכל העולמות וכל הברואים והאיך באים לאמונה זו היינו על ידי עסק התורה דהיינו כשמדבר בדברי

תורה ומקשר דבורו באותיות התורה הוא מביא בו מלכות שמים, והנה איתא בערכין פלוגתא חד אמר סיפר

אין לו תקנה וחד אמר יעסוק בתורה שנאמר (משלי ט”ו, ד’) מרפה לשון עץ חיים והנה בודאי לא פליגי שזה

כלל בכל התורה אלו ואלו דברי אלהים חיים והנה גם כאן לפי כשעוסק בתורה שלא לשמה בודאי אין לו

תקנה אבל כשעוסק לשמה ומקשר דבורו באותיות התורה הוא מביא בו מלכות שמים וזהו מרפא לשון עץ

חיים:

וזהו זאת תהיה תורת המצורע ר”ל התורה ולימוד של מוציא רע ביום טהרתו יהיה כדי להעלות ולקשר את

דבורו שהוא מלכות שמים הנקרא זאת לקשר אל התורה ואז והובא אל הכהן ר”ל אל השם יתברך הנקרא כהן:

(מאור עיניים – מצורע)

איש על דגלו באותות לבית אבותם, הדא היא דכתיב (תהלים כ’, ו’) נרננה בישועתך ובשם אלהינו נדגול, ומנין

שהוא של אהבה, שנאמר (שיר השירים ב’, ד’) ודגלו עלי אהבה. כבר נודע שהאבות הן הן המרכבה, וכל אחד

על ידי בחי’ אבות שבו, הוא המרכבה, אלא שהבנים הם בחי’ כרעיה דאבוה, וצריך שיהא המרכבה בשלימות,

ואנו אומרים אלהי אברהם כו’, שהם בחי’ האבות עצמם בשלימותם. והנה כתיב (במדבר כ”א, י”ח) ממדבר

מתנה, שהשם יתברך נתן לנו דבורו במתנה, כי אברהם קיים כל התורה עד שלא ניתנה, כי האהבה שלו היה

שלימה וקיים תורה תורת חסד עד שלא ניתנה, אבל ישראל שהם כרעיה דאבוה הוצרך ליתן במתנה הדבור

של תורה, ונקרא דבור לשון הנהגה (תהלים מ”ז, ד’) ידבר עמים תחתינו, שעל ידי הדבור מתנהג הכל, וצריכין

שיכנסו למדריגת אבות כאמור באלהי אברהם וכו’. וזהו איש על דגלו באותות, רצה לומר כל איש יכול לבא

על ידי האותיות לבית באותם לבחי’ אבות יוחזרו לשרשם.

והנה כל הנשמות שנפלו צריך האדם להעלותם לשרשם אותן השייכים לשרשו כמבואר במקום אחר ובאמת

אין שום נשמה שלא תתוקן ח”ו, כי תתעלה ממדריגה למדריגה עד שתגיע למקום תיקונה, כי הוא יתברך

חושב מחשבות לבל ידח ממנו נדח, אך כל זה הוא כשאין מי שיתקנה צריכה לילך ממדריגה למדריגה כסדר

ויתארך הדבר, אבל כשיש מי שיתקנה בדבור תורה ותפלה כי הנשמה היא אותיות שנפלו, לכן העלאתה גם כן

על ידי אותיות, ואז יוכל לדלג כמה מדריגות ויתוקן בפעם אחד. וזהו איש על דגלו באותות, שעל ידי האותיות

יאסוף כל השייכים לשרשו שיגיעו לבית אבותם לשרשם, וכבר מבואר שישועתן של ישראל הוא ישועת

הקב”ה. וזהו נרננה בישועתך וגו’, ואמר ומנין שהיא של אהבה שנאמר וגו’, ר”ל שעל ידי האהבה הגדולה

שמתקשר בהקב”ה, אז מעלה הניצוצות שנפלו, למעלה ממדריגתם ומדלגים כמה מדריגות בפעם אחד, וזהו אל

תיקרי ודלגו אלא ודילוגו עלי אהבה, כי הקב”ה אוהב מאוד כשמתקנים איזה ניצוץ ומביאים אותו למעלה,

וזהו ודגלו, מה שמאסף, עלי אהבה, ומפני מה זה ודילוגו ר”ל כמדלג כמה מדריגות מפני האהבה:

(מאור עיניים – במדבר)

נודע מה שאמרו רז”ל בש”ס וידבר אלקים את כל הדברים האלה לאמר מלמד שכל התורה כולה בדבור אחד

נאמרה מה שאין הפה יכול לדבר ואין האוזן יכולה לשמוע עד שאמרו ישראל אל משה דבר אתה עמנו ונשמעה

וגו’:

להבין זה הלא הבורא ב”ה ידע זה שאין כח ויכולת ביד ישראל לשמוע בדרך זה שנכללה כל התורה בדבור

אחד ואם כן לאיזה כוונה אמרה בדבור אחד. אך האמת הוא דנודע שהתורה נתנה בכלל ופרט בכלל צריך

לפרט ופרט צריך לכלל. והוא כי סוד נתינת התורה הוא בספר יצירה קבען בפה שאורות כ”ב אותיות התורה

נקבעו בפה האדם בחי’ דבור פנימי וקדוש מקדושתו יתברך שהוא השכל והחיות הקדושה ממנו יתברך שזה

הוא החילוק שבין ישראל עם קרובו לבין אומות העולם שאף שיש להם גם כן דבור אינו אלא דבור חיצוני

כנודע שזה נקרא נפש חיה כתרגום אונקלוס על פסוק (בראשית א’, ז’) ויהי האדם לנפש חיה לרוח ממללא

שהוא עיקר החיות הקדוש שבתוך האדם ובו מדבק את עצמו למעלה כנודע שזה עיקר נתינת התורה בדרך

כלל שנקבע הדבור הכללי בפה האדם והכלל הזה ישנו בכל אחד ואחד מישראל אפילו עם הארץ רק שהכלל

צריך לפרש שצריך ללמוד התורה בפרטותיה אבל לולא שניתן דבור הכללי הקדוש בפנימיות תחילה לא היה

האדם יכול לבוא לידי שלימות גמור ולידי הבנת התורה באמיתותה ועל ידי הה’ מוצאות הפה בפנימיותיהן

יוכל להגיע אל הפרט ולהנהיג את עצמו בכל דבר אפילו מדברי עולם הזה בהתורה.

כי נודע סוד הדבור הוא הנהגת העולם כלשון דבר שהוא לשון הנהגה כמו (תהלים מ”ז, ד’) ידבר עמים תחתינו

כנודע שהוא סוד הה’ אחרונה של שם המיוחד שהוא בחינת אדנות שהוא אדוני הארץ שכל הנהגת העולם על

ידי מדה זו ולכך כל בחי’ והנהגת העולם בכל ענייניו הכל על ידי הדבור כגון משא ומתן וכל כיוצא בזה שהוא

הדבור שבו נבראו כל הנבראים כמ”ש (שם ל”ג, ו’) בדבר ה’ שמים נעשו גו’ והוא בחי’ הה’ מוצאות שהוא

התורה כמ”ש ואהיה אצלו אמון שהוא מוצא פי ה’ שהוא יתברך שופע בה’ המוצאות שאור א”ס ב”ה הוא

מושפע בהאותיות ובכל מה שנברא בהאותיות שהוא כל העולמות ומלואן כי אורייתא וקב”ה חד וכח הפועל

בנפעל ויש בכל דבר הה’ מוצאות בהעלם וחי החיים אור א”ס ב”ה שופע בהעלם האותיות המלובשים ונעלמים

בדבר ההוא ובפרט בהתורה אור א”ס ב”ה שופע בהאותיות.

וצריך האדם שלא יטמא הה’ מוצאות שנקבעו בפיו שגם כן אור הא”ס שופע בה’ מוצאות האלו שהן נתינת

התורה הכללית וישמור פיו ולשונו מרע לבל יטמאנו בדיבורי שקרים ולשון הרע ורכילות ודברים בטלים

בכדי שלא יפריד הה’ מוצאות שנקבעו בפיו מחי החיים אור הא”ס ב”ה כאמור וכשישמור מלטמא פיו אזי יהיה

נקל לו לדבק את עצמו בעסקו בתורה ותפלה באותיות שנקבעו בפיו לדבק את עצמו לאור א”ס ב”ה השופע

בתוך האותיות מאחר שלא נפרד ממנו יתברך ושמר הדבור.

כאמור אצלנו במקום אחר על מ”ש (שם נ”ח, ב’) האומנם אלם צדק תדבקון מה אומנתו של אדם בעולם הזה

ישים עצמו כאלם יכול אף לדברי תורה כן תלמוד לומר צדק תדברון כי כשיאמין האדם הישראלי שזה הדבור

שנקבע בפיו אינו רק בחי’ נתינת התורה ובחינת שכינתו יתברך השוכן בתחתונים על ידי פתח הגוף שהוא

הדבור בה’ מוצאות ושהוא יתברך שופע ומחיה הדבור ההוא שבפיו והאדנות ששוכן בתוכו הוא המדבר כמ”ש

(שם נ”א, י”ז’) אדני שפתי תפתח שהכוונה שהאדנות תפתח שפתי שידברו הדיבורים בחיות הנשפע ממנו

שהוא בחי’ אדנות כאמור בודאי אם היה מאמין זאת באמונה שלימה היה יודע שמצד עצמו הוא כאלם והוא

יתברך כביכול המדבר דיבורים אלו בתורה ותפלה ולא היה עושה בשביל עצמו כלל והיה מדבק את עצמו

לאורו הגדול והיה משתוקק באהבה עזה לדבק את עצמו אל הדבור הקודם שממנו נאצלו כל הדיבורים ומכל

שכן שלא היה מדבר דברים נפרדים ממנו יתברך כגן דברי לשון הרע ורכילות ואפילו בכל דברי עולם הזה

ההכרחים לא היה מופסק מדביקותו יתברך שגם שם הוא דבור הקדום נעלם מאחר שבו נבראו כאמור ולא היה

דבור המפרידו שלא היה שיחתו שיחת חולין כנודע וזהו מה אומנתו של אדם בעולם הזה אפילו בכל דברי

עולם הזה יעשה עצמו כאלם שמצד עצמו יהיה כאלם על ידיד האמנתו שהדבור הוא האדנות שכינתו יתברך

השוכן בה’ מוחאות שלו כאמור.

יכול אף לדברי תורה פירוש דנודע סוד קליפה קדמה לפרי שצריך האדם לילך ממדריגה למדריגה ומקודם

שנותן לבו ללמוד תורתו יתברך אף שאין בו עדיין מדריגה זו שילמוד לשמה שהוא לשם ה’ המוצאות שהוא

דבור הקדום לא יאמר לא אלמוד כלל רק צדק תדברון כי מתוך שלא לשמה בא לשמה כי מכל מקום הוא תורה

וכפי שכלו בזמן ההוא כן צמצום אלהותו לו בזמן ההוא רק שלא יעמוד על מדריגה אחד אחר כך יתוקן גם

למודו הקדום והבן וכבר בארנו זה במקום אחר באריכות.

ולכך בכל מצוה ומצוה נאמר וידבר ה’ אל משה דבר אל בני ישראל שהוא להמשיך הדבור הקדום בחי’ הה’

לישראל בדרך כלל כי כל זה הוא עיקר נתינת התורה שבחי’ הה’ שהוא שמו יתברך ממש וחלק ה’ נמשך

ונשפע לתוך בני ישראל על ידי הדבור שנאצל מן דבור הקדום כנודע ובלבד שיעשה כאמור שלא יפריד ח”ו

הדבור ממנו יתברך רק שיקרב את עצמו עם כל מה שבעולם ששם בחי’ הה’ מוצאות ועם כל הדיבורים למעלה

לאור א”ס ב”ה מאחר שאינו מפריד הדבור מאור א”ס המחייהו כאמור ואז בכל דבר שיראה יראה הטוב

שבהדבר ולא יהיה מחיצה מפסקת בינו לבין הטוב כמו שאמר דוד המלך ע”ה תמכת ביד ימיני וכמ”ש (תהלים

ט”ז, ה’) אתה תומך גורלי כדרשת רז”ל על זה שהוא יתברך תומך ידו ומראה לאדם חלק הטוב כמ”ש (דברים

ל’, י”ט) ובחרת בחיים כי על ידי שהוא אינו מופרד ממנו יתברך שלא הפסיק הדבור ממנו יתברך ואם כן

הבורא ב”ה שהוא אור א”ס חי החיים שופע בתוך ה’ מוצאות שלו ובכל מקום שהוא רואה בהנבראים רואה

הטוב הגנוז בהם שהוא גם כן אור האותיות שבהן נבראות הנבראים ואם כן בודאי הוא יתברך חומך ידו

שיבחר בחיים מאחר שהוא אצלו יתברך ודבוק בחיים אור א”ס ב”ה הוא כבר דבוק בחיים ובודאי יבחר תמיד

בחיים.

כנודע הבא לטהר מסייעין לו כי הקדושה שבתוכו שנדבק בו הוא המסייעו ובודאי שיסור מכל רע שהוא דבר

נגדיי אצלו מאחר שהוא אצל הדבור הקדום ודבוק בחי החיים והבן ולכך הבא לטמא פותחין לו כי ממילא על

ידי שבא לטמא מסתמא כבר נפרד מאורו יתברך ונפסקו ה’ מוצאות שלו שהוא היכל אור א”ס ב”ה הרי נפסק

החיים וממילא בלא סיוע נופל ברע ואינו רואה הטוב.

כאמור אצלנו על מ”ש בההוא רוכל שהיה מחזר בעיירות הסמוכים לציפורי ומכריז מאן בעי סמא דחיי איכנפו

כולי עלמא ואמר להם (תהלים ל”ד, י”ג) מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב נצור גו’ כוונתו היה

להודיען ככל האמור שהעיקר הוא שמירת הדבור ועל ידי שמירת הדבור יקויים בו תמכת בימיני שילך תמיד

לימינה של תורה שהיא ובחרת בחיים כאמור כי נודע שהגוף נקרא עיר כמו שאמרו רז”ל עיר קטנה וכו’ זה

הגוף וציפורי נקרא השראת השכינה כמ”ש (משלי כ”ז, ח’) כצפור נודדת מן קינה וגו’ והיה מחזר בעיירות

בגופי בני אדם שהן סמוכין לציפורי שרוצין לקרב את עצמם תחת כנפי השכינה ולימדן דעת זה מי האיש

החפץ חיים שיהא חי החיים נקבע בו בקביעות אוהב ימים שהן המדות שבכל המדות בו יראה הטוב נצור

לשונך מרע לשמור הדבור הנקבע בו כאמור ועל ידי כן יהיה הדבור שלו היכל לאור א”ס ב”ה שיזכה להיות

דבוק בחי החיים ולא יראה רק הטוב שבכל דבר.

ויסכימו כל הדי’ יסודות בנין גופו כל אחד לעבודתו כי הן גם כן שרשן משמו יתברך כנודע שהוא השתלשלות

ד’ אותיות של שם הויה וכשאין הדבור שמור כראוי ונפגם מגביר הרע שבו ומושך אותו על ידו בד’ יסודות

לרוע המדות שהוא בבחי’ פירוד כנודע שהטוב הוא בחי’ אחדות והרע הוא בחי’ פירוד כי מצד האש מתאווה

ומתלהב לתאוות רעים ומצד יסוד המים אהבת התענוגים ומצד יסוד הרוח ההתנשאות והגיאות ומצד יסוד

העפר העצלות בעבודתו יתברך ואם כן כשהיסודות נופלין בהתגברות הרע אינן מסכימין לדבר א’ רק כל א’

ממשיך דבר שאין אחר מסכים עמו וכשהיסודות הן בטוב כל שכן שאור א”ס ב”ה שופע בה’ מוצאות שלו הן

מסכימים לדבר אחד כל אחד שבשעת עבודת ה’ צורך להתלהבות הגדול ולענוג הרוחני בעבודתו יתברך שמו

שהוא עיקר היחוד ודיבורים שהן בחי’ רוח כמ”ש לרוח ממללא ויסוד עפר הוא ע”ד מ”ש הכל היה מן העפר

והכל שב אל העפר אפילו גלגל חמה שהוא בחי’ עפר העליון שממנו נתהוו כל הנבראים שהוא בחי’ מדה

תחתונה כנודע שאפילו גלגל חמה ממנה נתהווה ואם כן אף נשמתו ודבורו מקשר ושב אל בחי’ עפר ההוא

שהוא בחי’ הה’ כאמור:

וזהו וידבר משה אל ראשי המטות ראשי המטות נקראים האותיות שהן המנהיגין כאמור שהוא לשון דבור

המורה על הנהגה שהוא המשיך להן הדבור מדבור הקדום וזהו לבני ישראל לאמר להם על פי זה שזה הדבר

שמדברים ידעו אשר צוה ה’ שהוא יתברך המחיה הדבור ומצוה אותו ומדבק אותו אל אורו שהוא א”ס ב”ה

והוא כביכול המדבר הדיבורים ההם וע”כ איש כי ידוע נדר לה’ או השבע שבועה כנודע מס’ הזוהר נפש כי

תחטא תווהא הוא ושמעה קול אלה שמשביעין אותה קודם בואה לזה העולם לבלתי סור מדבריו של הבורא

ב”ה ותורתו וזהו זה הדבר אשר צוה ה’ כאמור שהוא דבר ה’ ממש ועכ”ז שאיש כי ידור נדר או השבע שבועה

שמושבע ועומד ע”כ אינו ראוי כי אם לאסור איסור שהוא לקשר עם נפשו שהוא הנפש חי’ שהוא רוח ממללא

כמאור ועל הוא לשון עם שיאסור ויקשר עם נפשו שהוא הדבור למעלה לאור א”ס ב”ה על ידי שלא יחל דברו

שלא יחלל הדבור הקבוע בפיו ככל היוצא מפניו יעשה דהיינו ככל היוצא מפיו של הבורא ב”ה כביכול שהיא

לכוונתו שידבק על ידי הדבור בו יתברך ולא יפסיקנו ממנו כן יעשה תמיד ואז טוב לו בזה ובבא ברוך ה’

לעולם אמן ואמן:

(מאור עיניים – מטות)

ועל כן אמר הכתוב קחו עמכם דברים שהוא בחינת הדבור הקדום שהוא הפועל השורה בכל הנבראים

והנפעלים שהוא בחי’ שכינתו יתברך השוכן בתחתונים כמבואר לעיל שמלמדינו הפסוק דעת את ה’ כי אחר

שזכה להיות בחי’ כסא לבורא ב”ה יקח הדיבורים שבכל דבר שבזה העולם ולא יסתכל על החיצוניות כי אם

על הדבור השוכן בנפעל ההוא להשיבו אל ה’ ולהעלותו לשרשו וגם הדיבורים הנקבעים בפיו שהוא גם כן

בחי’ האדנות השוכן בפה הישראלי השלם שמדבר (הדיבורים בדביקות אלקות להשיבן ולקשרן אל ה’:

וזהו קחו עמכם דברים ושובו אל ה’ כי הדיבורים של האומות הן דבור חיצוני וקליפות מצד שרשן אבל לא

כאלה חלק יעקב שדבורם הוא שכינתו יתברך ממש השוכן בפה הישראלי וכמ”ש בכתבים אדנ”י שפתי תפתח

בחי’ האדנות הוא המדבר הדבורים מפה האדם וכנודע זה אצלנו במקום אחר ועוד שבא למדריגה זו להיות

מסתכל בכל הדברים על הדבור האלקי המצומצם בדבר ההוא ומשיבו למעלה שהוא בחינה מלא כל הארץ

כבודו על ידי זה מחבר ומעלה כל מדריגות תחתונים לשורש הכל א”ס ב”ה ויש עלייה על ידו לכל הנבראים

וזהו אמרו אליו כל אמרו הוא מלשון חיבור ודביקות כמו אמרא שבשפת הבגד המחבר את הבגד וזהו אמרו

אליו כל פי’ תחברו אליו לה’ הנזכר בתחלת פסוק כל פי’ כל הדברים וכל זה על ידי ששבת אל ה’ עד שנעשה

אלקיך מתצמצם בתוכך מה שאין כן כשאינך במדריגה זו שלא נקברו התאוות וכח אש היסודי בך לראות על

התאוות חיצוניות שבכל דבר שבודאי אז אינך פועל זאת והבן ואז תשא עון כי זדונות ענשו לו כזכיות ויש

עליה גם כן לכל העונות שעשה מקודם וקח טוב כי כל זה על ידי שלקחת וקנית בתוכך הטוב שהוא הבורא

ב”ה שנקרא טוב כמ”ש (תהלים קמ”ח, ט’) טוב ה’ וגו’ שנעשית משכן לו יתברך שמו וכנ”ל:

ונודע שהנשמה קודם ירידתה לעולם הזה משביעין אותה תהי צדיק ואל תהי רשע ואפילו כל העולם אומרים

עליך שאתה צדיק הוי בעיניך כרשע כמאמר רז”ל ואגב נפרש אומרם הוי בעיניך כרשע דלכאורה קשה הלא

אין להחזיק עצמו לרשע מטעמים המבוארים בספרים אך דהאמת הוא שאין כוונת הש”ס שיחזיק את עצמו

לרשע אך עצה היעוצה לאדם השלם שיהיו מועטין בעיניו כל מעשיו ועבודתו לבורא ב”ה ושלא יחזיק טובה

לעצמו בעבודתו כי באמת מי הוא זה אשר פעל ועשה עבודת האל בשלימות גמור כי כל מה שהולך ממדריגה

למדריגה בעבודה רואה שאין עדיין שום התחלה שלימות ואף אם עושה אינו ראוי להחזיק טובה לעצמו כי

באמת החלק אלקי והחיות העליון השופע בתוכו הוא עושה הכל ואם יסתלק החיות נשאר גופו ועצמותיו כאבן

דומם וזה כוונת הש”ס אפילו כל העולם אומרים עליך צדיק אתה היה בעיניך כרשע פירש תצטער ע”ז השבח

שמשבחין אותך העולם כמו שהיית מצטער אם היו אומרים עליך שאתה רשע שבודאי היית מצטער על זה

כנודע הקורא לחבירו רשע יורד עמו עד לחייו כך תצטער ותשנא זה השבח שמשבחין ואומרים צדיק אתה

באמרך אני יודע האמת ממעשי ואף אם יש בהן מה הלא הוא אינו מצידי כאמור למעלה:

ונחזור לעניינינו שהנשמה קודם בואה לזה העולם משביעין אותה וע”כ צריך לקיים שבועתו והעיקר הוא

להיות במדריגה לחבר על ידי מעשיו כל הדבורים וכל מעשה העולם ששם גם כן צמצום בחי’ האדנות בחי’

הדבור ולקשרן לשרשן מקום שורש נשמתו שזאת היא עיקר כוונת שילוח האדם לזה העולם השפל על ידי

שהוא ממוצע בין עליונים ותחתונים מחומר וצורה שהצורה הוא מעולם העליון והחומר הוא מעולם התחתון

ועל ידי זה יוכל להיות סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה שיעלו ויתקשרו על ידי מעשיו ודבורו כל

הדברים וכח הפועל שבהנפעלים לשרשן למעלה:

וזהו וידבר משה אל ראשי המטות שלימד את ראשי העם דעת להדריך את העם בזה הדרך שהוא העיקר והוא

זה לחבר אלו דברים ודיבורים בחי’ אדנות השוכן בתחתונים למעלה וזהו מאמר הפסוק זה הדבר פי’ לחבר

בחי’ ז”ה ובחי’ דב”ר יחד כנודע שבחי’ ז”ה הוא עלמא דדכורא וכמ”ש (שמות ט”ו, ב’) זה אלי וגו’ וצריך

לחבר אליו למעלה בחי’ דב”ר שהוא הדבור והאדנות השוכן בתחתונים וזהו זה הדבר אשר צוה ה’ לאמר פירש

לחבר ומפרש בפסוק כי למה שאיש כי ידור נדר או השבע שבועה שכל איש ואיש מושבע ועומד מהר ה’ קודם

רדתו לזה העולם ועיקר השב לאסור איסר על נפשו שעל ידי נפשו שיקשרה בכל מעשיו לשרשה למעלה

יקשר ויחבר גם כן הכח האלקי המצומצם במעשה ההוא וזהו לאסור פירש לחבר ולקשר כי אסור הוא לשון

קישור כי תרגום מאלמים אלומים הוא מאסרים איסרין וצריך לאסור שהוא לחבר ולקשר כל החיבורים של

כל המעשים ודיבורים על נפשו פי’ עם נפשו על ידי שיקשר את נפשו למעלה בשעת המעשה יחבר גם כן הכח

האלקי המלובש שם שהוא דבר ה’ הקדום שעל ידו נברא זאת המעשה או הדבר ויראה שלא יחל דברו של

הבורא ב”ה לעשותו חולין לבלתי העלותו למעלה לקדושתו יתברך ח”ו רק ככל היוצא מפיו יתברך כמו

שבשעת יציאת הכח והדבור הקדום מפה העליון קדושתו יתברך יצא ממקור עליון קדוש ונורא כך יעשה ויתקן

בעת שעושה שום דבר להגביה הדבר ההוא באמצעות נפשו לשרשו העליון לבלתי חללו ח”ו רק להכניסו

לקדושה וכן בעת דבורו של תורה ותפלה יקשרן גם כן לשרשן על ידי שיאמין שהדבור הקדום בחי’ האדנות

הוא המדבר ומפיו והבן. ברוך ה’ לעולם אמן ואמן:

(מאור עיניים – מטות)

ולהבינך איזו הוא דעת שממשיכו לעולם התענוג הוא כי נודע מ”ש הנביא (ישעיה נ”ח, י”ד) כי פי ה’ דיבר

שצריך כל א’ המדבר דברי תורה ותפלה אחר שבא בשער היראה שקיבל עליו עול יראתו יתברך על עצמו

צריך לידע ולהאמין כי פיו המדבר הדבורים הוא ממש פיו יתברך שהוא חלק ה’ ממש האדנות השוכן בתוך כל

אדם מישראל השלם הוא שמדבר הדבורים בכח החלק האלקי וכמ”ש (תהלים נ”א, י”ז) אדני שפתי תפתח

שהוא עולם הדבור המצומצם בתוך פה האדם כמבואר אצלנו במקום אחר ואחר שידע זה באמונה גמורה מיד

יבוא לו תענוג גדול כי זה הידיעה הוא הדעת השלם המביאו לידי תענוג הרוחני ונתרחבו מוחין שלו ונתאחד

על ידי הדעת היראה שקבל עליו מתחלה בעולם התענוג.

(מאור עיניים – דברים)

וכל הנ”ל אינו בא כי אם על ידי הדעת שיהא לו דעת זה שכל הכח שיש לו הן לעשות מעשה ולדבר שום דבור

הכל הוא על ידי החיות שנותנין לו מלמעלה שבלעדו לא יכול לזוז בשום אבר מאבריו והדבורים הם נשפעים

לו מלמעלה מעולם הדבור ונתצמצמו בפיו של האדם כמ”ש קבען בפה וכמו שאמר הכתוב (תהלים נ”א, י”ז)

אדנ”י שפתי תפתח וכמו שאמר האר”י ז”ל הכוונה כי האדנות שהוא עולם הדבור הוא מדבר בתוך פה האדם

וכמו שמבואר אצלנו באריכות במקום אחר שהוא בחי’ שכינתו ששוכן בתוכינו כמ”ש בכל מקום שגלו שכינה

עמהם שהכח הדבור העליון הוא עמהם תמיד בכל גלותם שכל זאת נחמתם בעניים בגלות המר הזה כי מיד

שרוצה האדם יוכל לקרב את עצמו על ידי טוב דעתו ודביקותו לבורא יתברך על ידי הדבור שנקבע בפיו

כשהוא מיחד לבבו עם הדבור בכדי שלא יהיה פירוד בתוך לבבו כאמור שיהא בשני היצרים ביצר טוב וביצר

הרע באופן שהלב פניו מן הרע שיהא המיתוק גבורות בחסדים כנ”ל ועל ידי זה יוכל לבטל כל גזירות רעות

ודינים ח”ו שבאין על העולם כמ”ש רז”ל צדיק מושל ביראת אלקים מי מושל בי צדיק ב”י דייקא על ידי

השראת הבורא ב”ה בתוכו שנמתקו הגבורות ממילא נתקן דבור שלו שהוא מכניס אורו א”ס ב”ה בהדבורים

ונעשה למעלה גם כן כך שנמתקו הדינים בעולם הדין שהוא אדנ”י דינא דמלכותא דינא ונתייחד עולם הדבור

כנודע שהבורא ב”ה מצמצם את עצמו מעילה לעלול בעשרה שכליים ואורות עליונים עד עולם הדבור שהוא

האדנות המנהג עולמו בחסד כשאין בני העולם נפרדין בדבורן ובכל מעשיהן ממנו יתברך מתפשטת רחמנותו

מעילה לעלול בהשתלשלות מעולם לעולם על ידי עשרה שכליים כאמור לעולם הדיבור שהוא אדנ”י הארץ

ונעשה ההנהגה ברחמנות.

(מאור עיניים – ואתחנן)